אפשר מלח? 

בעברית ישנו צירוף מילים שגור-- שיבוש, סלנג-- שלאחרונה הפך שגור ויומיומי ואף קיבל מעמד לגיטימי וראוי. המדובר בצרוף "אפשר ___(-וכאן יופיע שם-עצם)?". ובשימושיו הנפוצים: "אפשר את בועז?" (בטלפון), "אפשר מרק?" ואף ראיתי איש נישא ומכובד למראה שישב במסעדה וביקש ברוב נימוס מהמלצרית: "אפשר מלח?" והיא בתורה ענתה: "הנה, בבקשה".

אני כשלעצמי פתחתי סלידה עזה מהצירוף הזה. הסיבות מובנות - הדלות, הצמצום המשטיח, חוסר ההתיחסות לתפקיד המילים במשפט והתעלמות מהרובד הפונקציונאלי (ואיני בלשנית או מורה ללשון כלל וכלל). האבסורד יודגש על-ידי תרגום לאנגלית: Is salt possible?.

אך מעבר לכך עלו בי שתי מחשבות בהקשר של הביטוי הנ"ל.

ראשית, מאז ומתמיד הרגשתי שכל העולם הווירטואלי של מסכים (--דהיינו מסך הטלוויזיה, המחשב והמכשירים הניידים למיניהם) בעולם אותו הסכנו לקבל כמעוצב עבורנו ועבור ילדינו- טומנים בחובם איזו נרפות נפש ורצון אצל המתחנכים לאורם. והנה בביטוי זה- מה הושמט אם לא חלק המשפט החשוב ביותר, והאקטיבי ביותר?- הפועל. "אפשר מלח?" אין כאן פעולה כלל. איפה העשייה וההתרחשות? הכל פסיבי, קיים, מוגש-- כאילו הקלילות הוירטואלית השתלטה עלינו גם בדיבור. "אפשר מלח?" - והמלח יובא. לא נאמר: "אפשר לקבל מלח?".

ההגיג השני נוגע להעדרן של הנפשות הפועלות. אין כאן אני ואתה, ואף אין יחסי גומלין בינינו. הכל בלתי אישי ומנוכר. לא נאמר "אתה מוכן להעביר לי את המלח?" -כך שיהיו נוכחים בינינו העצמי שלי, רצונותי וצרכי מול הזולת והפעולה אותה אני מבקשת ממנו. אנו מתרחקים מכל קשר בין אישי ואף מייצוגו בשפה. הקשר לבידוד הווירטואלי ברור ועצוב בעיני עד מאד.

בביתי הוכרזה מלחמת חורמה בביטוי הלז. עם כל ילד אני נוהגת באופן שונה ומסבירה בדרך שונה. לגדול אני עונה באנגלית החביבה עליו: Yes, indeed. Salt is possible. ואילו הקטנה (8) דרשה הסבר מעמיק  ברוח ההסבר שנכתב כאן למעלה שאף מצא חן בעיניה. והבינוניים משתעשעים עם: "אפשר לרקוד עם מלח, אפשר לחבוש אותו על הראש וכו'"

אם המילים באמת הן אבני הבניין של שפתנו הרי יש אולי בהתעקשות זאת תרומה ולו קטנה לעושרם ואיזונם של בני משפחתי.